על כלבים, אנשים, מוות והכשות נחשים. 

פגשתי את חברתי בבית החולים. לא בדיוק מקום משמח להיפגש בו,
אבל בכל זאת היתה זו פגישה משמחת.
שנים רבות לא התראנו, כל אחת במסע האישי שלה. קבענו פגישה אצלי.
מהות הגיעה עם זר עלים ירוקים. מרווה, לואיזה, לימונית, נענע, שיבה
ורוזמרין.
ישר מהגינה שלי, חייכה בגאווה וחיבקה אותי. ריח הצמחים הרעננים אפף אותנו, זו היתה התחלה נפלאה למפגש בינינו.
הכנתי קנקן גדול של תה עם תערובת צמחים, מגש וכוסות. פנינו אל חדר המדיטצה הקטן ושם בפנה על הכריות הפזורות, התמקמנו בנוחות. הנר דלק, הקטורת הפיצה ריח קלוש ועדין (זכרתי את סוג הקטורת שמהות אוהבת), הטלפונים מנותקים, בהחלט מרחב מכובד לאפשר לפגישה שלנו, אחרי שבע עשרה שנה, להתקיים.
חייכנו אחת אל השניה, תמיד היתה בינינו מין הבנה, מין טלפתיה, השנים שחלפו, כל הזמן הזה כאילו לא הפריד בינינו.
מזגתי תה לכוסות ופניתי אל מהות, אני סקרנית לשמוע על הכלבים שלך, זכרתי את שני הלברדורים המקסימים שחיו בביתה אז.
מהות חייכה ואמרה, מאז היו כמה כלבים, ממש להקה, את רוצה לשמוע?
זה סיפור ארוך.
היום יש לנו את כל הזמן שבעולם. אני משיבה.
בעצם, אני רוצה לספר על על כלב מיוחד, מתוך הלהקה הזו, כלב שהביא לי
מתנות, הבנות. כל אחד מהאחרים הביא משהו אחר לחיי, אך בוש, זה היה שמו, בהחלט היה שונה מכולם.
כן, היו אז שני הלברדורים, אבא דמפסי והבת ויני, ומי שמכיר לברדורים הרי
שיודע ומכיר את הקסם והאהבה שאופפים אותם. אליהם הצטרפה נטשה, גורה קטנה נטושה שפשוט אימצה את דמפסי וויני להורים באחד מטיולינו בשדה. הופיעה מתוך השיחים, רזה ומלוכלת והודיעה אני אתכם.
נטשה התגלתה אחר כך ככנענית מעורבת יפיפיה אוהבת מרחבים וחופש.
אחרי מלחמת המפרץ כשכולם מתחילים לחזור לשיגרה מוכרת, לילה אחד אני שומעת קולות חשודים בחצר. אני יוצאת, שעת לילה מאוחרת, ליד הגדר, קופסת קרטון ובתוכה שני גורים כבני חודשיים. אחד שחור והשני חום.
חגיגה שלמה. מי שהניח אותם שם ידע כנראה שמישהו יטפל בהם. הם היו
מקסימים וכמובן האם ראית אי פעם גורים שאינם מקסימים. הייתי קצת מבוהלת, איך אמצא להם בית. בני נתיב הציע, תתקשרי לרופא הוטרינר שלנו
הוא בודאי יוכל לעזור. ואכן, לא עבר יום והגיעו אבא ושתי בנות תאומות.
היה זה מראה ממש מלבב לראות כיצד הן ניגשות אל הגורים מתבונות , ומושיטות ידיים אל הגור החום, הוא היה חברותי ושמח לעומת אחיו השחרחר שהיה מכונס בפינה ונראה מפוחד. האמת היא שגם אני התחלתי לפחד שלא
אוכל למצוא בית טוב לגור השחור ומה אעשה, ארבעה כלבים זה נראה לי קצת יותר מידי.
טלפנתי לאחד הקיבוצים, שם היתה מכלאה לכלבים שננטשו, דברתי איתם,
אמרו לי שהמקום מלא וגור קטן פשוט לא ישרוד. החזיקי אותו אצלך, חסני אותו, טפלי בו בינתיים וכשיהיה יום אימוץ נודיע לך.
כך חלפו הימים והגור אצלנו, עדיין לא נתתי לו שם והוא היה מין ביישן כזה, וחושש כל הזמן, מראהו מיוחד עם פס לבן ממצחו עד אפו וכוכב לבן יפה על חזהו. יום אחד טלפון מהקיבוץ, יום האימוץ בשבת הקרובה ואני במקום להרגיש הקלה חשה שאני צריכה לקבל החלטה אם אני בכלל רוצה למסור את הגור הזה. כשמגיע יום שבת, הבנים נתיב וכוכב מוכנים לנסיעה ואני מודיעה להם חגיגית, אני לא מוסרת את הגור, הוא נשאר איתנו. שני הצעירים פוקחים עינים גדולות, הרי אמרת שזה יותר מדי, החלטתי, אני משיבה להם, לא הייתי שלמה עם ההחלטה למסור אותו ואיני מוכנה לעשות דבר שאיני שלמה עמו.
וכך בוש נשאר איתנו, זה השם שניתן לו בגלל מלחמת המפרץ.
עברה שנה ובוש הפך להיות כלב נאה ומיוחד מין תערובת של לברדור וזאב
עם אוזן אחת זקופה והשניה שמוטה (שכן שחיבב אותו נהג לקרוא לו שמוטי) אלא שעוד משהו התרחש באותה שנה, בוש החל לקבל התקפי אפילפסיה, זה היה מזעזע לראות זאת ובתחילה לא ידעתי איך להתמודד עם מצב כזה, היו
אלה התקפים קשים, אז השעור שלי היה קודם כל להתמודד עם מצב לא רגיל
וגם לחשוב מה עושים הלאה. הכדורים שקיבל מהוטרינר עזרו לחודש אחד, אחר כך ההתקפים התגברו ונאמר לי שיש להגדיל את המינון. החלטתי ללכת בדרך שאני מאמינה בה ולקחתי את בוש לוטרינרית הומאופטית. בוש קיבל את הרמדי המתאים ולאחר תקופה לא קלה התחיל שיפור, שינוי וההתקפים החלו להיות מרוחקים אחד מהשני. היה זה ספור הצלחה הומאופטי.
מהות עשתה הפסקה בסיפורה ולגמה בנחת מכוס התה.
את יודעת, אמרה לי, הלברדורים, נטשה ובוש היו חבורה מיוחדת. דמפסי, ויני ונטשה אהבו את חוגי הציור של הילדים. הם היו ממתינים לילדים שהיו מגיעים לחוג בשמחה וכשכושי זנבות והחגיגה היתה גדולה. אפשר לזקוף לזכותם נצחונות קטנים של ריפוי של ילדים שנגמלו מפחדים ונפתחו לחברות המיוחדת הזו עם בעלי חיים. בוש היה שונה. פעם בשבוע היה נערך בביתי ערב מדיטציה, אחרי שעור היוגה. קבוצת הנשים היתה יושבת במעגל, במרכז נר דולק ומסביב גבישי קריסטל והאווירה קסומה. רק ישבנו ועצמנו עינים ובשקט בשקט, בעדינות רבה, דלת ההזזה של החדר נפתחת מעט ובוש מחליק פנימה, הולך סביב המעגל ורובץ בתנוחת ספינקס יפיפיה באחת הפינות. כך זה חזר כל שבוע. לפעמים הייתי נכנסת לחדר בשעות היום ומגלה שהוא שרוע ישן וראשו על מיקבץ הקריסטלים בפינת החדר, בעוד ויני, דמפסי ונטשה רבצו להם בשמש ונראו כחבורת אריות בספארי.
עוברות כמה שנים, דמפסי עוזב אותנו אחרי מחלה קשה וכולנו כואבים את הפרידה. מגיעה אלינו תמרי, כלבה בת שבע, זאבה מעורבת בדלמטי, מוזרה למדי, מרוחקת, מסוגרת. כלבה שעברה נטישות וטראומות ועמדה להימסר לצער בעלי חיים (תמרי חיה איתנו עד גיל ארבע עשרה).
אנחנו עוברים למושב. מקום חדש, התאקלמות, מרחבים, פרדסים, אפשר לראות את האופק, זריחות ושקיעות. כן, יש גם מפגש עם נחשים ועכברים ועוד חוויות אך זה חלק מהחיים כשקרובים יותר לטבע.
החבורה מרגישה נפלא במושב ובוש בהחלט הולך ומשתפר, אפילו מכשכש בזנבו כשמגיע אורח לביקור והוא חלק מהחבורה.
ערב קיץ אחד, אחרי השקיית הגינה, בחוץ החבורה נובחת נביחות רמות ונרגשות וכולם מרוכזים במקום אחד ליד השיחים. אני מחייכת לעצמי וחושבת שאולי יש שם קיפוד חביב אבל אחרי כמה שניות אני קולטת שאלה נביחות מטרידות ביותר. באותה תקופה שמעתי על ביקורים של נחשי צפע בסביבה, יצאתי החוצה ושכנעתי בכל מיני דרכים את החבורה הנרגשת להיכנס הביתה וסגרתי את הדלת. כשיצאתי לראות אם אכן היה שם נחש צפע ראיתי אותו מחליק אל המרפסת. זה היה מפחיד ביותר כשאני עם החבורה בבית ומה עושים. אני סוגרת את הדלתות ומטלפנת לבני נתיב והוא בדרך. רק אז מבזיקה במוחי ההבנה שהחבורה היתה בקו האש עם הצפע ואולי בכלל מישהו הוכש. מיד אני עושה מסדר זיהוי ובודקת כל אחד מהם. ויני, נטשה, תמרי, ואיפה בוש - ובוש יוצא מחדרי ואני מיד מבחינה בנקודה אדומה על הכתם הלבן שעובר לאורך פניו ובו בזמן כמו סופגניה של חנוכה מלאה שמרים, מתחילים פניו לתפוח ולתפוח, מראה מפחיד ביותר. כבר ברור מעבר לכל ספק מי היה הכי קרוב לנחש. ס.או.ס אני מטלפנת לרופא הוטרינר שגר במושב והוא תוך כמה דקות אצלי בבית. מיד זריקה ועל שמיכה על הרצפה במטבח שוכב בוש מחובר לצינור אינפוזיה כשהשקית תלויה על ידית ארון המטבח. אנחנו יושבים ליד בוש והחבורה שקולטת את המתח באוויר, רובצת בשקט כמובן רק אחרי שויני הלברדורית קידמה את פני הרופא בשמחה וכשכושי זנב נרגשים.
אחרי שהרופא הולך ומשאיר מרשם לכדורים, מגיע סוף סוף נתיב, מחפש את הצפע, אבל הוא כמובן כבר המשיך הלאה.
לכדורים שבוש מקבל אני מוסיפה גם תרופות הומאופטיות שמתאימות לטיפול בהכשות נחשים.
בוש מתאושש. אמנם פניו נפוחות כבלון, אי אפשר בכלל לראות עינים, אפשר רק לטפטף מים לפיו והוא שוכב כמעט בלי לזוז. פיו נפוח ואדום כדם, אבל הוא מתאושש והנפיחות מתחילה לרדת, אפשר קצת לשתות לבד ולקום ולהסתובב והנה עוד יום ועוד יום ואחרי כשלושה שבועות בוש כבר כמעט חזר לאיתנו. מטייל איתנו בפרדסים כתמול שלשום אבל אני חשה שמשהו השתנה. הוא נחלש ושוב חוזרים התקפי האפילפסיה והפעם תכופים יותר ואחרי ההתקף עובר זמן רב עד שהוא מתאושש.
אתנחתא.
אני יוצאת להביא קנקן תה טרי וחם ומוזגת לשתינו.
את יודעת, אומרת מהות, במשך כל השנים האלה, כמה שזה יישמע מוזר, בוש תמיד היה מודיע לי מתי מגיע התקף, הוא היה ניגש אלי ומניח את כף רגלו על ידי או נוגע ברגלי כמו אומר, הנה זה מגיע ואכן כך זה היה, כמו היה מכין אותי להתמודדות עם ההתקף.
בוש מקבל רמדי הומאופטי שונה אך הפעם ההחלמה איטית.
עוברת עוד שנה ובוש בן שבע. שנה אחרי הכשת הנחש מתחילה התדרדרות, ההתקפים נעשים תכופים, הגפיים כמו משותקים אחרי ההתקף והחזרה לתפקוד קשה. בוש נראה כל פעם כחוזר ממקום אחר. הוא כבר לא מודיע לי מתי מגיע ההתקף. אני יודעת שהזמן אוזל.
בקר אחד אני מתעוררת השכם בבקר ורואה חיזיון. על השטיח בחדר שוכב זאב כסוף, מת. לאחר שניות מעטות אני ערה ורואה שזה בוש אבל הוא לא מת, הוא אחרי התקף. הוא מתאושש לאחר זמן ורובץ במקומו אך לא קם. אני יודעת שהפעם זה רציני, מטלפנת לרופאה ההומאופטית ויש הודעה במשיבון שהיא בהשתלמות ואפשר לטלפן לרופא מחליף. אני מרימה ראשי והנה בוש מביט בי במבט חודר כזה והוא אומר לי, הפעם אני עוזב, הניחי, בלי רופא, בלי תרופות, כבדי את התהליך שאני עובר, הפרידה, המוות.
באותו רגע אני שלמה לגמרי עם המוות, מבינה את התהליך ומטמיעה אותו לתוכי. במשך כל היום בוש נח לו על הרצפה, הוא מסרב לשכב על השמיכה שלו. גופו הולך ומתקרר. החבורה, ויני, תמרי, ונטשה וגם עמבר וטופז (מהות מחייכת ואומרת, אספר לך עליהן בפעם אחרת) מסתובבות בבית בשקט ובטבעיות ונפרדות ממנו וגם אני עושה כמוהן, ניגשת מידי פעם ואומרת לו תודה על המתנות שהביא לחיי ועל האפשרויות לגדול דרך השיעורים.
לפנות ערב אני יוצאת עם חבורת הכלבות (בוש היה הזכר בחבורה) אל הפרדסים, כשאנחנו חוזרות בוש עבר לחדר המדיטציה, שם הוא שוכב עכשו.
אני מתלבטת, עלי לנסוע בערב לשעור, מרחק שעה נסיעה וחזרה בשעת לילה מאוחרת ואינני רוצה לעזוב את בוש, מאוד רוצה לנסוע לשעור שהוא גם טקס וחושבת שעלי להישאר עמו. כך אני יושבת לידו נזכרת באבי לפני מותו, נזכרת שלא הייתי איתו ברגעיו האחרונים ואולי דווקא עכשו הכי נכון להישאר. מניחה כף יד על חזהו של בוש האהוב והדמעות זולגות והזכרון של אבא כואב, ואז אני חשה את הנוכחות של אבי, נוכחות כל כך חזקה ושומעת את דבריו, מהות, הניחי לצער ולאשמה, צאי לדרך אל העשייה שעושה לך טוב, אל הדבר שגורם לחלקים בתוכך לחיות בהרמוניה, בכך שתביאי שמחה לחלקים תוכך כך תאפשרי לאלה שעוזבים מעבר קל ונעים. הניחי, שחררי את
הצער והאשמה.
אני פוקחת עינים, לוחשת לבוש תודה ונפרדת. אחרי דקה ממש רואה איך הוא נושף את הנשיפה מתוך גופו.
אחר כך מכסה אותו בשמיכה והכלבות רק מציצות אל החדר.
שעה קלה לאחר מכן, אני בנסיעה לשעור, לטקס (אני מאחרת אבל טלפנתי ובקשתי שימתינו מעט) כבר אין פקקים בדרך והיא אצה לי וזורמת. החלון פתוח ורוח נושבת עלי ואני שרה, שרה שיר עתיק שעולה מתוכי, שיר פרידה, שיר אהבה, שיר נצחון וקבלה.
מהות השתתקה. הנר שדלק עד עכשו כבה ואפלולית נחה על החדר.
ישבנו בדממה מקשיבות. בחוץ צייצו הצופיות.
מחר יום חדש, התחלה חדשה, חיים חדשים.